הפרק עוסק ביחס במהלך הדורות לחשמונאים ומורשתם. בימי חז"ל ובימי הביניים יש התעלמות כמעט מוחלטת מגבורת החשמונאים ומבני מתתיהו, העיקר בתקופה הוא נס פך השמן וניצחון הרוח. מתחילת הציונות רואים בחשמונאים גיבורי כוח, ומרד החשמונאים הופך להיות סמל לגבורה הפיסית. הרב קוק ותלמידיו ראו את שילוב שני הדברים כמורשת החשמונאים וכאידיאל שיש ללכת לאורו.