האם הצורך בכוונה במצוות קיים גם במצוות שבין אדם לחברו? נעסוק בחילוק יסודי של ר' אלחנן וסרמן בין מצוות שיסודן ב'מעשה' למצוות שעיקרן ב'תוצאה', והשלכת חילוק זה לגבי הצורך בכוונה, והמשמעות העמוקה של צורך זה. וגם: מדוע פסק השו"ע שהשואל את חברו כמה היום לעומר יאמר לו שאתמול היה כך וכך, ומה ניתן ללמוד מכאן לגבי הצורך בכוונה במצוות דרבנן?