מקרל

כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל שאנו מעמיקים את צלילתנו אל שאלת הדחויים, נראה שהאירועים סביבנו מהדהדים שוב ושוב את התובנות שאנו מחלצים מהדיון. כי היינו רוצים להאמין שהזר הוא זה ששונה מאיתנו, שעומד באחרותו הבלתי נסבלת, כקוטב ניגודי מוחלט ל"אנחנו" שלנו. אך כפי שניווכח לגלות בפרק שלפנינו (ובמציאות שסביבנו!) הזר הוא דווקא שאנו מזהים בתוך עצמנו, החלק שאנו מאמינים שיכול לעזוב בכל עת – ובוחר להישאר.

עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.

מתחת לפנס הרחוב השבור, נזמן את זימל שיספר לנו שאותו סרח עודף מדומיין, שאנו בטוחים שניתן פשוט להעלים (לגרינלנד, סומלילנד, גואנטנמו – כל אחד והפטיש שלו) – כאן כדי להישאר, לא משנה מה נעשה. האם ככל שאנו מנסים להרחיק את הזר, דווקא אז אנו מתחילים לחוש ביתר שאת את רגלי השרץ שלנו מפרפרות באחורי התודעה?

ובחלון הראווה, מסתתרת בערמומיות, תמתין לנו שרה אחמד ותגלה לנו שאת הזר, הרחוק מכל דבר ידוע כביכול, הוא דווקא בדיוק הדבר שאנו מכירים היטב.

אז בין אם אתם אוהבים את הטרנספר שלכם מחוץ לקופסא או בלית ברירה, בחגיגה גדולה או בעיניים דומעות, כחלק מפרויקט נדל"ן או מבצע לשלום אזורי – הצטרפו אלינו, הקשיבו, התווכחו: רק אל תתנו למוח לרוץ על אוטומט. השמועות מספרות שהסינים מפתחים אוטומציות מפוקפקות...