הפודקאסט של עמרי פלד
קשה הלבד הזה. בדרך כלל אני טוב איתו אבל אז מגיע יום של חורף באמצע הקיץ ואני חוזר לנקודת ההתחלה. יש לי בארון יותר מידי קפוצ׳ונים שאני לא לובש וכל פעם שאני בא לסדר, קופץ לי לראש הרגע שהיא יוצאת מהמקלחת עם שיער רטוב, לוקחת מהארון את הקפוצ׳ון הירוק של גאפ שלא לבשתי שנתיים ובאה להתכרבל מול הדוקו של איימי שבמילא ראינו כבר שבע פעמים. שמונה אם סופרים את הדייט הראשון. בא לי להתאהב כבר ברור שבא לי. אין לי כח יותר לעמוד שעה וחצי בפקקים רק כדי לחזור לדירה ריקה. בא לי לכתוב מכתבי אהבה למישהי אחת, נמאס לי לכתוב אותם לכל העולם. העולם לא יבין. הוא לא יכול להבין. אבל אז ברגע האחרון של היום אני מתעשת, מדליק את הקטורת שעל השולחן, לוקח דפדפת שורות צהובה ומבין שאם אני עדיין לבד כנראה יש לי עוד שיעורים לעבור עם עצמי, יש לי עוד פרקים לכתוב ביומן. אני מתעשת ומבין שאני לא מאשר לעצמי לקבל את האהבה הזאת מבחוץ, כי אני עדיין לא אוהב את עצמי מספיק מבפנים. עדיין.
